צבים כל הדרך למטה / ג'ון גרין

לאחרונה חזרתי לחשוב על הספר (והסרט) "צבים כל הדרך למטה" של ג'ון גרין. גרין הוא סופר מצליח, שכתב ספרים רבים על גיל ההתבגרות (המפורסם שבהם - אשמת הכוכבים) והוא גם מתמודד כל חייו עם OCD (בשפת הקודש - הפרעה טורדנית כפייתית). צבים הוא הספר הראשון של גרין שעוסק ב-OCD שלו באופן כל כך ישיר.

הספר מתרכז באייזה הולמס, צעירה המתמודדת עם OCD ובחיפושיה אחר מיליארדר נמלט שגר בשכנות לביתה. ה-OCD של אייזה הוא לא קו העלילה המרכזי בספר, אבל הוא מלווה אותה במערכות היחסים שלה עם בנו של השכן הנעדר (מושא האהבה שלה), עם החברה הכי טובה שלה וכמובן עם עצמה. אייזה מתמודדת עם סוג מסויים של OCD שגורם לה לפחד מפני החיידקים שחיים בתוך הגוף שלה. אני לא רוצה לעשות ספויילרים, אבל כן אגיד שהמצב שלה מחמיר במהלך הספר ומביא אותה לנקודת קצה שהייתה קשה לקריאה.

למה אני כותב על הספר הזה?
האמת שלא קראתי ספר שהצליח להעביר בצורה כל כך מדוייקת את החוויה של לחיות עם OCD. לעומת ייצוגים אחרים במדיות השונות המראים את החלק ההתנהגותי של ההפרעה, גרין מתמקד בחלק הקוגניטיבי שלה. בדרך כלל נוטים להציג OCD כהתנהגות - שטיפת ידיים מתמדת, בדיקה אין סופית שהדלת נעולה וכו'. אבל גרין מצליח לעשות משהו אחר, הוא מציג את האובססיות המחשבתיות שמובילות להתנהגות הכפייתית. הוא מתמלל לנו, הקוראים, את הלופ המחשבתי הבלתי פוסק איתו אייזה מתמודדת בכל רגע בחייה, ואיך הלופ הזה מפריע לה לתפקוד וגורם לה להתנהג באופן שנראה קיצוני כלפי חוץ. מכאן גם השם של הספר, שמתייחס לאנקדוטה הפילוסופית שמדמיינת עולם שטוח אשר מונח על גבו של צב, שרוכב על גבו של צב נוסף וכך הלאה - צבים, כל הדרך למטה. כמו הצבים, גם המחשבות האובססיביות ב-OCD הן אינסופיות ורוכבות אחת על גבי השניה, כל הדרך למטה.
גרין גם לוקח אותנו צעד אחד קדימה, כנראה מתוך החוויות שחווה בחייו כמתמודד עם OCD, ומראה איך ההפרעה משפיעה על מערכות היחסים שלה. אנחנו הקוראים כל כך מוצפים בשטף המחשבות האובססיביות של אייזה, שאנחנו לא מצליחים לשים לב למה שקורה בחיים של החברה הכי טובה שלה. אנחנו, יחד עם אייזה, מופתעים כשהקשר שלהן מגיע למשבר ומרגישים על בשרה של אייזה את ההשלכות החברתיות של ההפרעה.
אלו הם אספקטים מקוריים של ההתמודדות עם OCD, ואני מאמין שגרין הצליח לספר אותם היטב בזכות העובדה שהוא חווה אותם על בשרו.

טיפי OCD
קרה לכם שהרגשתם ספק שלא הניח לכם? אנחנו רגילים לשייך OCD לרצון שיהיה נקי או מסודר, אבל חשוב להגיד שזה ממש לא מה שמגדיר OCD. אם מפריע לנו שיש לכלוך ואז אנחנו מנקים אותו, מרגישים הקלה ויכולים להמשיך ביום שלנו - אין לנו OCD. יש לנו סתם צורך שיהיה נקי. אבל מנגד, אם קרה לכם שלא הצלחתם לצאת מהבית כי לא הייתם בטוחים שהוא נקי, גם אחרי שניקיתם, זה כבר סיפור אחר.

דמיינו את התסריט הבא: הלכתם לישון, ואז קפצה לראשכם המחשבה "אולי התנור במטבח נשאר דלוק?". המחשבה לא הניחה לכם, ולבסוף החלטתם לקום ולבדוק. ראיתם שהתנור מכובה וחזרתם למיטה. "אבל מה אם הוא לא מכובה? אולי לא ראית טוב? אם הוא דלוק עלולה להיות שריפה" המחשבה ממשיכה לאמלל אתכם, גם אחרי שבדקתם. אתם קמים לבדוק שוב, בתקווה שתצליחו לישון, ובאמת ברגע בדיקה ישנה הקלה מסויימת, אבל המחשבות חוזרות לתקוף במיטה, וחוזר חלילה.
במובן הזה, OCD זה לא לפחד מחיידקים, או רצון שהכל יהיה מסודר בצורה מסויימת (זה לא להיות מוניקה), אלא זה קושי להחזיק ספק. אנחנו חיים עם המון ספקות. בתסריט שתיארתי למעלה, רוב האנשים פשוט יגידו לעצמם "נכון, יש סיכוי שלא ראיתי טוב, אבל הסיכוי קטן" וילכו לישון. ב-OCD זה לא ככה, הספק לא משחרר והדבר היחיד שנותן מרגוע זמני זה ההתנהגות הכפייתית.

גרין מצליח לתאר את המלחמה הפנימית עם המחשבות האובססיביות באופן שלוקח אותנו, הקוראים, למסע שבסופו גם אנחנו כבר משתכנעים בהיגיון (הלא הגיוני) שבפעולה הכפייתית של אייזה. הוא נותן לנו הצצה אינטימית לחוויה הפנימית ביותר של מי שמתמודדים עם OCD ועושה את זה בצורה חומלת ולא שיפוטית.
בין אם אתם מתמודדים עם OCD, מכירים מישהו שמתמודד או סתם רוצים לקרוא ספר טוב, אני ממליץ.

חשוב להגיד ש-OCD זו הפרעה ניתנת לטיפול. הטיפול המומלץ ביותר הוא CBT ומטופלים רבים בהם טיפלתי מצליחים לנהל חיים מלאים ומאושרים. זו לא תרופת פלא, והדבר היחיד שאני יכול להתחייב אליו הוא שזו עבודה קשה ומשותפת